תקופת טוקוגאווה/אדו (jan 1, 1600 – jan 1, 1868)

Description:

תקופה זו מתחילה עם ניצחון אייאסו טוקוגאווה בקרב סקיגהארה ב-1600. בעשורים הראשונים לשלטון בית טוקוגאווה, בונה אייאסו מערכת שלטונית יחד עם בניו. אפקטיבית, הם לוקחים את אותם צעדים מרכזיים ששירתו את הידיושי טויוטומי, לוקחים אותם כמה צעדים קדימה, ומתייחסים ללקחים היסטוריים.

שיטת הבקוהאן, שלטון מרכזי אך לא (!) ריכוזי. ממש הבקופו כמו של מינמוטו רק עם "תוספות", המטרה היא לצמצם את המתח בין המרכז המשתלט לבין הפריפריה, יש חלוקות סמכויות מהשלטון המרכזי לגורמים פרובינציאליים.
מוקד השלטון של טוקוגאווה הוא אדו, כפר דייגים במיקום אסטרטגי - לאורך תקופת טוקוגאווה לנהייה לאחת הערים הגדולות בעולם - נהייה טוקיו במאה ה-19.
טוקוגאווה מחלקים את האדמות שלהם לשטחי האן, אותם הם מעניקים לדאימיו שונים - את ידיד טוקוגאווה ממקמים קרוב לאדו, ואת אלו שהם בין אוייבים לכבושים הם ממקמים רחוק מאוד (למשל בקיושו שבדרום). לכל האן הייתה אוטונומיה מסויימת, אך במפורש כל האן היה חייב מיסים לשלטון המרכזי וכל הסחר עבר דרכו (ביטול מוחלט של הסכמים פרטיים כמו שקרו תחת שוגונאט אשיקגה).
כחלק משיטה זו, חצר האצולה מוגבלת בהשפעתה לקיוטו ואין לה אף זכות פוליטית.

לפי שיטת העירבון של תקופת הסנגוקו, עכשיו הטוקוגאווה מציבים את כל בני הערובה הללו באדו, והדרישה המתלווה היא שכל דאימיו יחלק את זמנו בין ההאן שלו לבין אדו - שיטת הנוכחות המתחלפת, או סנקין-קוטאי. מסעות רגליים ארוכים, להם יש השלכות פוליטיות-כלכליות חשובות - ככל שהדאימיו רחוק יותר מאדו, כך הוא יותר זמן בדרכים ומשלם יותר על הוצאות סביב מסעות אלו.
דאימיו שמכבד את עצמו לא יצא עם משלחת מינימליסטית, הוא יצא עם גיבוי לגיבוי לגיבוי וכו', עם אנשי בידור וסה"כ יפגין את כוחו תוך כדי המסע הזה - ומעבר לזה הוא עוד ישאף לתחזק את הפגנת כוחו באדו וגם בהאן, בניית מבני מגורים מרשימים ככל שהוא יכול בשני המוקדים - סה"כ היקף הוצאות לחלוטין בלתי-זניח.

שיטת הסנקין-קוטאי הביאה לסלילת דרכים מרכזיות המחברות את מוקדי יפן לאדו, תרם מאוד להקמת עסקים לאורך הדרכים הללו, התניידות בעלי עסקים להקמת עסקייהם בערים שונות - ומעל לכל זה, תרם לעיור המאסיבי באדו.

הידיושי התחיל עם איסוף הנשק ויצירת תפקידים חברתיים מוגדרים - טוקוגאווה לקחו את זה צעד נוסף קדימה והגדירו מעמדות חברתיים, היררכיה חד-משמעית.
רביעיית קבוצות סטטוס מרכזיות - סמוראים מושלים וקובעים את סדר היהום, איכרים מייצרים מזון ומניעים סביבו את המערכת הכלכלית, בעלי מלאכה מפיקים כלים המסייעים לחברה לתפקד (כמו כלים לאיכרים), והסוחרים בתחתית כי הם לא מפיקים כלו אלא רק "מזיזים" דברים קיימים בכל מסגרת.
מנגנון קונפוציאני במיוחד, כל מעמד יודע את מקומו ואת תפקידו המפורש במבנה - מעבר מבודהיזם שלטוני לסוג של "קונפוציאניזם שלטוני" מבלי לקרוא לזה כך במפורש, אין מוביליות חברתית, הייתה נרשמה במקדשים בודהיסטיים כהצהרת שייכות למעמד כזה או אחר.

גורמים בודדים הם לחלוטין מחוץ להיררכיה החברתית הזו. אריסטוקרטים הם לא בעלי מקצוע אך עדיין יש להם סידור פנימי בקבוצתם (נשארים בקיוטו ולא נוגעים בפוליטיקה שמחוץ לקיוטו). גם רופאים מחוץ להיררכיה - יש להם מבנה היררכי-פנימי משלהם, בנפרד מהמערכת. נזירים למינייהם גם מחוץ למערכת.

יש דרגה חמישית-תחתונה לפירמידה, חלק לא-רישמי בחלוקה - אטה והינין, שתי קבוצות "מנודים" בחברה.
אטה הם ממלאי התפקידים הטמאים-דתית, כמו קבורה ופינוי זבל ועיסוק בעורות... היחס אלייהם מקביל ליחס כלפי הבלתי-נגועים מבין הקאסטות בהודו. עד היום צאצאי האטה (ביום בורקומין) חווים אפלייה.
הינין במובן מסויים דרגה שישית-תחתונה, אפילו פחותים מהאטה - עניים, זונות... אפילו שטכנית קורטזנים או שחקנים הם לרוב ידוענים מהקבוצה הזו.

Added to timeline:

Date: