jan 1, 1961 - אובלטן

Description:

פראנויה אנטי-קומוניסטית קשה בקוריאה בשלב הזה, ההפקה לא יודעת אם בכלל זה יגיע לאקרנים כי הממשלה לא יודעת מה עושים. אווירת דיכאון ציבורי כללי קשה. כל ציוד ההפקה היה "שאריות" מהאמריקאים, אף משתתף בהפקה לא קיבל בכלל תשלום.

מבוסס על נובלה קצרה, יון יונמוק הבמאי מעתיק את הסגנון האיטלקי ומתרגם לקוריאה - סבל ומצוקה יום-יומים אמיתית מהרחוב, משתמש בשדה עמוק כדי שנשים לב לכל הפרטים. מדבר על קרויאה שאחרי המלחמה, סרט שצונזר פרקטית עם עליית פאק צ'ונג הי לשלטון. הרבה מהתפאורה סימבולית - גם תפאורה וגם סימבולי למשהו אחר בו"ז.

דמות מרכזית "שקטה", העיר עצמה כתפאורה - עיר שנהרסה ונבנית מחדש, מככבת בסרט כדמות בפני עצמה - אפשר לדעת הרבה על הסצינה רק מלהבחין ב"תפאורה" העירונית הטבעית.

פה מתחילים ללמוד (בקורס) על שימוש במצלמה, מרחק וצמצום עדשה וכו'. אני מקבל עוד כלי לסיפור הסיפור, העברת מידע לפי הצורך שלי.
אובלטן משתמש ממש בכל טכניקות הצילום הללו.

קלוז-אפ מתמקד ברגשות ובהבעות פנים של דמות מסויימת, משהו נקודתי.

תקריב-אמצע מראה את הרוב הגדול של הגוף, עדיין התמקדות ברגשות אבל כחלק ממשהו רחב יותר, אינטראקציה בין-דמותית - לא הרגשות, אלא היחס לסביבה - מדיום-שוט הוא סוג של ברירת מחדל.

לונג-שוט, הדמות בסביבתה, במת תאטרון, דמויות ביחס אחת לשנייה בתמונה רחבה יותר.

זווית מלמעלה, בידוד הדמות בשדה שלה, רואים את הדמות שעליה פועלים כוחות עליונים - טוב לתגובות מסויימות, רואים מלמעלה דברים שהם לא יודעים.

זווית נמוכה, מעט הפוך מהזווית הגבוהה - הדמות מאיימת על הצופה, הדמות יודעת דברים שהצופה (עוד) לא יודע, הדמות שעליה מסתכלים כך מבליטה את הדמות ה"גדולה מהחיים" הזו.

דו-שוט - מערכת יחסים בין שתי דמויות, תקריב מספיק בשביל שני ראשים.

מעבר לכתף, הצגת מה שהדמות הממוקדת רואה - רואים איתם מבלי להפריע להם.

שוט-רוורס-שוט - דרך הכי טיפוסים לעבור בין גורמי דיאלוג, "משתתפים בשיחה" בין הדמויות.

מונטז', תמונה מתלבשת על תמונה.


לומדים פה על מיזן-סצינה בהקשר של המשרתת.
כל מה שהקהל רואה ושומע - זה מיזן-סצינה. כל מה שפיזית נקלט ע"י הקהל, אז בעצם זה לא כולל את העולם המדומיין הפנימי של הדמויות.
חתול עובר בטעות בסצינה? מותר לנתח את זה, אפילו אם הבמאי לא התכוון לזה- מבחינת מיזן-סצינה, זה חלק מהתוכן המוצג לניתוח.
אבל למשל מוזיקה שבעריכה הוסיפו, כמו במלתעות - שרק הצופה יודע וזה מנותק ממה שקורה בסצינה - זה מחוץ למיזן-סצינה.
כולל את החפצים שיש בתמונה, איך המצלמה זזה או מתמקדת - וגם מה מה לא בתפאורה, אוא במה המצלמה לא מתפקסת - באיזשהו מובן, כל מה שלא דיאלוג.

[לפי ויקיפדיה, הרבה יותר ברור לי - כל מה שפיזית מול המצלמה ונקלט ע"י המצלמה, אז למשל סצינה עם קולות מוקלטים אבל לא כולל עריכת קול להוספת מוזיקת רקע או משהו כזה]

גרם מדרגות כגורם מוביליות חברתית, ומקום שסביר לצפות שמישהו ימות עליו בשלב מסויים בסרט.

עמודים או גורמים בסצינה שהם סטטיים בתפאורה - לא תפאורה, מאפשרים להבין ויזואלית אי-הסכמה בין דמויות מצדדים שונים שלהם, עמדות אחרות, סיפורים אחרים.
רואים באובטלן איך להיות על הקו, או סביבו, או מצדדים שונים שלו - הכל משתקף כחלק מהמיזן-סצינה ומראה את השימוש בתפאורה ככלי סיפורי.

פיאוריית אוטור - טביעת אצבע ביצירה הקולנועית שמשקללת זיהוי של הבמאי, מזהים את הבמאי לפי היצירה. קשה לטעון את זה על סרטים באופן כללי, לרוב מקושר לדברים תעשייתיים שבמאי היה קשור אליהם.

Added to timeline:

Date: